מאמר של ד"ר חן ברם: ממפונים לפעילים

19/02/2024 | ד"ר חן ברם | מדעי ההתנהגות

ממפונים לפעילים: עם ה'וטרנים' של שדרות בים המלח

ד"ר חן ברם

chen.bram@mail.huji.ac.il

משדרות לים המלח, ומים המלח לחיילי צה"ל

'המרכז המשימתי לגיל השלישי' הוא פרויקט שפעל לאחרונה בקרב מפונים משדרות במלונות ים- המלח, ביוזמת מועצת הקבוצות והקהילות המשימתיות ('מקום'), בשיתוף עם עיריית שדרות. הצטרפתי בשלבים שונים ליוזמי ומפעילי הפרויקט הזה. בשורות הבאות אני מבקש לספר על התנסות זו, ולחשוב גם על לקחיה. זו אם כן התבוננות של אנתרופולוג ומנחה קבוצות שנכתבת מעמדה אתנוגרפית- מעורבת.  

דנה, העובדת עם גמלאים בכל הארץ מטעם 'מקום' הזכירה את המשימה המרכזית של  המרכז בטקס הסיום של הפרויקט: "לארוז חבילות לחיילים השומרים על ארצנו. כל בוקר ואחה"צ הגיעו לפה עשרות של גמלאים וגמלאיות ממלונות ים המלח, אנשים שפונו מביתם, שלא יודעים מתי ישובו (...) על מנת לארוז חבילות לחיילי צהל, ולכתוב להם ברכות. 5000 חבילות נארזו פה ונשלחות לחיילים בעזה".  הפרויקט, אם כן, הפך את המפונים המבוגרים מאוכלוסייה המתמודדת עם קושי, הנתפסים כאנשים במצוקה - לשותפים במאמץ לאומי.

התבוננות באירועי היום בו החל לפעול המרכז מדגימה עד כמה גישה זו התקבלה בהתלהבות ע"י המתנדבים שהתקבצו מקרב המפונים הקשישים. השלבים הראשונים של הפרויקט כללו איתור של אולם גדול מספיק באחד המלונות (שכמעט כל "אורחיו" היו גמלאים) ובניית מעין "פס ייצור" שבו מוקמו המוצרים לחיילים – ספל תרמי, "חם-צוואר" , קרם ידיים ועוד מוצרים שבבחירתם הושקעה תשומת לב רבה. כמה מגמלאי שדרות שעבדו בעבר בפסי ייצור תעשייתיים, השתלבו במהירות בהקמת אולם הייצור המאולתר הזה. שאר המתנדבות (היה רוב נשי מובהק) הכינו בינתיים ברכות מושקעות לחיילים.  יוזמי הפרויקט השקיעו גם במארזים: שקי כביסה קומפקטיים לנוחות החיילים שבהם ארזו הגמלאים את המוצרים. אחרי התמודדויות שונות הקשורות לריחוק של האתר ולאתגרי הזמן הגיעו סוף סוף כל המוצרים שהוזמנו לים המלח ופס הייצור החל לפעול. ואולם אז התברר שהצוות הלוגיסטי, שפעל במיומנות מול קשיים שונים, לא העריך נכוחה את האנרגיה של המפונים המבוגרים: בתוך שלוש שעות כמה עשרות מתנדבים שהגיעו למשמרת ארזו מאות רבות של חבילות שי וסיימו את כלל המוצרים שנועדו להספיק לכמה ימי התנדבות, ונדרשה פעולה מהירה לחידוש המלאי. במילים אחרות, נדמה היה שהגמלאים המבוגרים רק חיכו להזדמנות זו להפוך ממפונים פאסיביים למתנדבים פעילים.

הפרויקט הצליח להציע גישה שונה בעבודה מול אוכלוסייה שקודם בעיקר הגיעו עדויות על קשייה, ובמילותיה של דנה: "ראינו מתנדבים אורזים במרץ ..מספרים על עצמם סיפורים מדהימים של התגברות על קשיים, ומוכיחים ...שיש פה גמלאים עם כוחות בלתי נדלים של עשייה".  הפרויקט כלל גם צדדים נוספים שעליהם אתעכב בהמשך: שיתוף פעולה פורה בין מפעילי הפרויקט לעובדים "מקומיים" (שהפכו למפונים גם הם); שילוב בין מרכיב משימתי למרכיבים חברתיים ותרבותיים, ועוד. אלה הופכים את הפרויקט הקצר לראוי לתשומת לב. ואולם בו בזמן, נחשפו גם דילמות ואתגרים הקשורים למצבם של מפונים מבוגרים בעת מלחמה ולמדיניות כלפיהם, וגם אלה ראויים להתייחסות. גם אופיו קצר המועד של הפרויקט מעלה שאלות: יוזמה זו הצליחה להנחיל למשתתפים הכרה בכוחותיהם, אבל גם השאירה אותם עם תחושה של סיום קודם שנמצאו המשכים אחרים – שנלוותה לכלל סימני השאלה הגדלים על העתיד. כל אלה מזכירים לנו שמדובר על סיפור שעדיין לא נגמר, ואולי בן הקוראים יהיו כאלה שיירתמו להציע לו המשכים אחרים. 

ההתקפה הרצחנית של החמאס בשבת שמחת תורה (7.10.23) פגעה בצורה משמעותית בשדרות. המחבלים חדרו לעיר, הרגו ופצעו תושבים שנקלעו בדרכם והשתלטו על תחנת המשטרה.  למעלה מחמישים תושבי העיר ושוטרים ששרתו בה נרצחו.  במקביל המשיכו לנחות על העיר מטחי טילים שגרמו הרס והשביתו את החיים. תחילה הוקם בעיר מוקד חרום אזרחי שניסה לתת מענה לתושבים, אבל בראשית השבוע השני למלחמה הכריזה המדינה על פינוי העיר, שבה למעלה מ 35,000 תושבים.

שדרות ותושביה לא נפגעו בצורה אנושה כמו חלק מהקיבוצים, ואנשי החמאס, שהתבצרו במשטרה, לא הצליחו לחטוף תושבים מהעיר. ואולם האוכלוסייה העירונית הגדולה יחסית והפיצול בין אזורים מרוחקים שאליהם הגיעו המפונים הפכו את האתגרים של שדרות לייחודיים בקרב המפונים מחבל עוטף עזה. בה בעת, פינוי, או פינוי חלקי של ערים נוספות בהמשך (קריית שמונה, אשקלון) מלמד שמדובר בסוגיה הראויה לתשומת לב. תושבי שדרות מצאו עצמם מפוזרים בארץ, עם ריכוזים גדולים במלונות ים המלח, בירושלים, בנתניה, ובבת-ים. בריכוזים אלו התארגנה העירייה, בסיוע גורמים שונים ומתנדבים, כדי לענות על הצרכים הדחופים ביותר כגון הקמת בתי ספר, שירותי בריאות, רווחה ועוד. 'המרכז המשימתי לגיל השלישי' נועד לתת מענה נוסף לאוכלוסייה שנותרה מעט בשוליים בתהליך זה - כמה אלפי מפונים מבוגרים, בגילאי 65-90, שלמעלה מ2000 מהם הגיעו למלונות ים המלח.

המצב של "מפונים במלונות" יצר מציאות מתמשכת חדשה בישראל שראויה לבחינה ותשומת לב. ואולם לפני שנפנה תשומת לב לקשיים שנלווים למציאות זו, ראוי להצביע גם על הצד המואר: תוכניות הפינוי המקוריות של אוכלוסיות מיישובי ספר במצבי חירום הניחו קליטה של המפונים בבתי ספר ובמבני ציבור, שינה על מזרונים ומטבחים מאולתרים. אכסון המוני במלונות, שאליו נרתמה גם המדינה, איפשר תנאים בסיסיים שונים לחלוטין, וכדאי לזכור זאת לצד הדיון בקשיים.  ועם זאת, המציאות הזו יוצרת אתגרים וקשיים ייחודיים. מפונה מאשקלון שתיעדה את חוויותיה במלון הסבירה כי "..השהות במלון מנטרלת שמץ אחרון של יציבות ותחושת עצמאות שנותרה, אם בכלל נותרה".[1] היא תיארה את המתחים הנוצרים בין קבוצות שונות במלון, את אי הודאות הקשורה בהחלטות לטווח קצר של הרשויות והעדר מדיניות ברורה , ואת הקשיים הספציפיים של מעבר מחיים מלאים לחיים בסביבה שאין בה תנאים לעצמאות בסיסית - החל מבישול עצמי של אוכל ועד לטיפול בכביסה. תיאוריה מבהירים כיצד השהות אורכת הטווח במלון המלא במפונים מנטרלת כל תחושה של מסוגלות. 

מצבה של אוכלוסייה מבוגרת (גמלאים וקשישים) בקרב המפונים

ואולם ביחס לאוכלוסיות הקשישים המפונים, שאלות אלה נדחקו הצידה מול עניינים דחופים יותר, שנגעו בעיקר לאוכלוסייה המבוגרת יותר, התלויה בקשר שוטף עם גורמי בריאות ורווחה. לקראת סוף אוקטובר החלו להצטבר עדויות על מצבם הקשה של מפונים קשישים, כפי שתיארה זאת כתבה ב"ישראל היום": "מאות קשישים שפונו בתחילת המלחמה משדרות לבתי מלון בים המלח סובלים מהזנחה ותת תנאים כיוון שלא קיים פיקוח ומעקב אודות מוגבלויותיהם וצרכיהם האישיים...".[2] הכתבה תיארה תסמיני חרדה ומצוקה, מחסור במוצרים בסיסיים, בציוד רפואי ובתרופות. בעקבות זאת הוקם, בסיוע משרד הרווחה, מרכז יום לקשישים באחד מבתי המלון, ונעשתה עבודה לאיתור צרכים דחופים. ואולם בעוד שמקרי המצוקה הקשים החלו לקבל מענה, המשיכו להגיע מים המלח עדויות שונות על קשיים ותסכול רב של מפונים מקרב האוכלוסייה המבוגרת שחוו קשיים מסוג שונה.

המענים שנתנו לאוכלוסייה דומה שכוונו בעיקר לאוכלוסיות עם רמת תפקוד נמוכה, בהמשך לדיווחים הקשים. עמותה העוסקת בשירותי סיעוד קיבלה מנדט להפעלת מועדון במקום, הובאו מופעים ואורגנו פעילויות – אבל דומה שרבים מקרב האוכלוסייה המבוגרת לא מצאו את מקומם בפעילות זו: הם חיו חיים פעילים, וכעת הפכו מאנשים בעלי זהות, שהיו חלק מקהילות מקומיות מגוונות, לאובייקטים לשירותים שונים שמזוהים ע"י מספרי החדרים שלהם במלון.  העובדה שמלונות מסוימים הפכו להיות מאוכלסים כמעט אך ורק באוכלוסייה מבוגרת השפיעה גם היא על אופי הסביבה ותחושת הקושי של מי שחיו קודם בבתיהם בשכונות השונות של שדרות. ניכרו הבדלים ברורים בין מלונות ששמרו בכל זאת חלק מחדריהם לתיירי פנים או חוץ, לעומת אלו שהפכו להיות אכסניות למפונים (בלית ברירה, יש לומר). רמת השירות השתנתה, ובעיקר השתנתה האוירה במלון וסביבתו. כפי שקורה במקרים רבים, דומה שהאוכלוסיות הפגיעות יותר מצאו עצמן במקומות הפחות מטפחים.

ההבדלים בין הקהילות השונות במלונות ים המלח השפיעו גם הם. כמה קהילות קיבוציות הגיעו גם הן למלונות ים המלח. הן סבלו מפגיעות קשות ביותר, אבל המבנה והאופי הקהילתי שלהן אפשרו מידה רבה יותר של התמודדות משותפת ודינאמיקה שונה של יחסים בין- גיליים. אבל השכנות הקרובה, דווקא לאור התארגנות פנים קהילתית זו, הגבירה את התסכול בקרב המפונים משדרות. בה בעת פעילויות שהתארגנו בקרב חלק ממפוני שדרות (כגון טקסי הפרשת חלה) הביאו גם מתחים: בעוד שבשדרות עצמה נוצרה עם השנים קהילה רב- אתנית, ובשכונות שונות אף קהילה מקומית עם אופי רב תרבותי, היו מפונים שהרגישו כי המצב החדש ייצר מחדש הפרדות על בסיס של זהויות אתניות, ותק ושפות דיבור.  דינאמיקה הזו העצימה את התסכול ותחושה של דחיקה לשוליים בקרב חלק מהמפונים המבוגרים. ואמנם, עיקר הפעילות שהופנתה לאוכלוסייה המבוגרת נעשתה בעברית, בעוד שכשליש מכלל המפונים משדרות בים המלח הם דוברי רוסית, המחולקים בעצמם לאוכלוסיות שונות, שהגדולות בהן היא  קהילה גדולה של יוצאי קווקז, ולצידם גם קהילה מגוונת של יוצאי רוסיה ואזורים אחרים בברה"מ לשעבר (רובם מרקע אשכנזי, מיעוטם מהקהילה הבוכרית).

דוברי הרוסית בשדרות, ויהודי קווקז במיוחד, עברו תהליכי השתלבות מורכבים בשדרות. בראשית שנות ה-90 נבנתה במהירות במבואות הצפוניים של העיר שכונה גדולה שאוכלסה במהירות – ותוך זמן קצר נוצר בה ריכוז גדול של עולים חדשים מקווקז, שהפכו תוך זמן קצר לאוכלוסייה משמעותית בעיר. ואולם המפגש עם הממסד העירוני היה רצוף בקשיים (שנבעו גם ממרכיבים הקשורים למדיניות הארצית), ואף בהדרה. למעלה מעשור עבר עד שהחלו להשתנות הדברים: פעילים יוצאי קווקז הפכו לקבוצה משמעותית בעיר, שיכולותיה ליצור מסגרות קהילתיות בלטו במיוחד בשנים הקשות של הפגזות טילים בראשית שנות ה- 2000, לפני שהעיר כולה מוגנה. בשנים האחרונות יש סגן ראש עיר מקהילה זו (סגנית, כיום). בד בבד גם דוברי רוסית מקהילות אחרות השתלבו במנגנונים עירוניים והפכו לחלק בלתי נפרד מהסביבה העירונית של שדרות. התהליך הזה כלל גם השתלבות בחברה ובתרבות המקומית, אבל גם יצירת מסגרות לפעילות חברתית ותרבותית שמותאמת לצרכיי האוכלוסיות השונות, ובתוכם גם יצירת מערך שירותים שנותן מענה לאוכלוסייה מבוגרת דוברת הרוסית. המציאות החדשה במלונות העמידה סימן שאלה מחודש מול הישגים אלו. מערכות העירייה התארגנו כך שניתנו שירותים שונים לדוברי רוסית ע"י עובדי עירייה דוברי רוסית שהיו בין המפונים, אבל יש לקחת בחשבון את ההתמודדות המורכבת הכרוכה בכך:  עובד מקצועי של מחלקת שירותים חברתיים או מחלקת קליטה מוצא עצמו במצב בו מצד אחד האוכלוסייה איתה הוא עובד הם כעת שכניו למלון בחדר, ובה בעת יש לו גם אתגרים ברמה המשפחתית והאישית. ברקע, כאמור עמד גם אופי הפעילות  שנתנה כעת לאוכלוסייה המבוגרת, שהדגישה מחדש את ההבדלים בין קבוצות שונות בקרב המפונים.

יוזמת מועצת הקבוצות והקהילות (מקו"ם)

הדים שונים לקשיים אותם חווים המפונים המבוגרים הגיעו גם לאנשי מועצת הקהילות ולארגונים המרכיבים אותה. זה אם כן המקום לומר כמה מילים על גוף זה שהקים בעקבות זאת את פרויקט "המרכז המשימתי". מקו"ם – מועצת הקבוצות והקהילות המשימתיות – היא ארגון גג המאגד בתוכו 14 ארגונים המהווים רשתות ותנועות של קהילות וקבוצות משימתיות הפזורות בכל רחבי הארץ, מקרית שמונה ועד אילת, ופעילים בהם אלפי חברות וחברים, המאוגדים ביותר מ 300 גרעינים וקהילות שונות. לתנועות החברות במועצה זהויות שונות ומגוונות שמשותף להם הרצון לפעול לחיזוק המרקם החברתי במדינה, במיוחד באמצעות פעילות בשכונות ויישובים בפריפריה הגיאוגרפית-חברתית. בין התנועות הללו, אם נמנה רק כמה שאנשיהם השתתפו בפועל בפרויקט בים המלח: דרור ישראל (ובמיוחד קיבוצי המחנכים שלה); בוגרי בני עקיבא (הפועלים בגרעינים תורניים וכפרי סטודנטים); בוגרי השומר הצעיר; 'תרבות' – תנועה המאגדת אמנים ומחנכים הפועלים לפיתוח חוסן חברתי דרך תרבות ואומנות;  'ארץ- עיר' הפועלת לקידום קהילתיות עירונית ויזמות חברתית; תנועת "מדור לדור" שהקימו פעילים מקרב יוצאי קווקז ('יהודים הרריים') המפעילה גרעינים קהילתיים וארגון נוער ב 12 ערים, ואלה רק מקצת התנועות החברות.  בעת פעילות הפרויקט הגיעו מתנדבים מתנועות אלה למרכז המשימתי שהוקם בים המלח. המפגש בינם לבין אוכלוסיית המבוגרים המפונים נתן לפרויקט את 'הנשמה היתרה' שלו.

מועצת הקהילות והקבוצות היא אחד הגופים הבודדים בחברה הישראלית שבה פועלים יחד אנשי חינוך וקהילה מארגונים בעלי זהויות מגוונות שלחלקם גישות אידאולוגיות וערכיות שונות מאד. כל זה מתרחש במציאות ישראלית שבה החלוקה לזרמי חינוך שונים מנציחה כבר מילדות הפרדות ואף מחלוקות. למועצה יש אסיפה, המורכבת מחברי התנועות, ועד פעיל מצומצם יותר ומטה, שבו אנשי מקצוע המהווים את השדרה המקצועית של הארגון. בראש המועצה עומד יו"ר נבחר, תפקיד העובר בין נציגי התנועות השונות. חברי המועצה מתמודדים בשנים האחרונות עם האתגר של משמעות עבודתם המשותפת בתקופה של שבר גדול בחברה הישראלית.  המועצה משקיעה רבות ביצירת דיאלוג, או ליתר דיוק- רב- שיח מתמיד בין חברי התנועות השונות, וכלי מרכזי לכך הוא יצירת פעילות משותפת. ההחלטה של אנשי המועצה לצאת לפרויקט בקרב המפונים משקפת, אם כן, תפיסת עולם רחבה, והעבודה עם המפונים אפשרה גם זירה שבה פעלו יחד פעילים בארגונים השונים -  מפגש כלל ישראלי בהקשר של התנדבות משותפת, שהיה גם עבורי מרתק ונותן תקווה.

"המרכז המשימתי" וצורת עבודתו

צוות הפרויקט שכר טרקלין המשמש לאירועים שונים במלון שכמעט כל דייריו הם מפונים מבוגרים משדרות ובו נבנה "פס הייצור" שבו הורכבו החבילות לחיילים. בניית פרויקט באזור המלונות הצריכה הסתגלות למיקום ואופיו. כך למשל כאשר היה צורך בכיבוד למתנדבים התברר של"שופרסל הנייד" שהחל לפעול ליד המלונות יש קושי לתת חשבוניות. בעל המכולת של מושב נאות הכיכר, אליו הגענו בהפניית חברים, פתר את הבעיה – הוא הציע לשלוח כל מה שנחוץ, והוסיף שנוכל לשלם בהמשך. היה צורך גם בהסעות למתנדבים מהמלונות השונים. אבל למרות התגמול המכובד שקיבל קבלן ההסעות, התברר שהגמלאים עומדים ומחכים זמן רב להסעה. בשבוע השני הוחלף על כן הקבלן בנהג בדואי מאזור ערד, שבשגרה מספק שירותי הקפצות למטיילים במדבר. 

תוך זמן קצר התגבשה קבוצה של קרוב למאה מתנדבים מקרב האוכלוסייה המבוגרת, שהגיעו בשתי משמרות שונות ל'חדר הייצור' המאולתר. ארגזים של אריזות מוכנות של חבילות שי לחיילים החלו להצטבר במהירות. תשומת לב מיוחדת נתנה ע"י המתנדבים לברכות לחיילים שצורפו לחבילות השי, שרבות מהן היו דו- לשוניות וצבעוניות וניכר שנכתבו בהתכוונות רבה. פולינה בובר (78), מתנדבת במרכז, ביטאה זאת כך: " אני מכניסה חלק מהלב שלי לתוך הברכה שאני כותבת לחיילים. אין לך מושג כמה שאני אוהבת אותם ודואגת להם".[3] מובילי הפרויקט ארגנו גם פעילויות חברתיות מגוונות. חגית וגרא (שניהם מתנועת "מדור לדור"), שהובילו את הפרויקט בשטח יחד עם אירה, עובדת סוציאלית מעיריית שדרות, הכינו למשתתפים תגי שמות והשכילו ליצור איתם במהירות היכרות אישית ולהפוך אותם לשותפים – ולא רק צרכני שירותים. המספר הרב של יוצאי קווקז, ושל דוברי רוסית בכלל, בקרב המפונים הוביל למעורבות הרבה של אנשי תנועת 'מדור לדור' בפרויקט. היכולת לנוע בין שפות ותרבויות שמאפיין רבים מהפעילים של תנועה זו שימש משאב חשוב לפרויקט. דניאל וליאת, שתי  מתנדבות מקיבוצי המחנכים של 'דרור ישראל שליוו את הפרויקט בשבוע הראשון לצידם השכילו לארגן פעילות חברתית מגוונת, שכללה גם ריקודים, מעגלי שיח, משחקים ושירים,  אבל הפעם גם כאלה שהמתנדבים עצמם בחרו ואף בצעו בעצמם. למרות שהשילוב בין עבודה משימתית לפעילות חברתית נשמע מתבקש, זה לא היה פשוט: חלק מהמתנדבות המבוגרות הדגישו שהן באו לעבוד ולתרום – ולא שוב לשבת במועדון. אבל גם הן התרככו כאשר נוכחו שהפעילות החברתית משולבת בזו ההתנדבותית וגם תורמת לה.

היה גם ניסיון לשלב בפרויקט מרכיב נוסף, ולנצל אותו כדי לתעד את סיפוריהם האישיים של הוותיקים, ואף לאגד אותם כדי שישמשו זיכרון לדורות הבאים. זיכרונות של אירועי עבר, ובכללם גם אירועים קשים שבכל זאת הצלחנו להתמודד עימם, יכולים לסייע להגברת החוסן בעת ההתמודדות עם הקשיים שחווים כיום המפונים מיישובי העוטף.  ואמנם, רבים מהמפונים שהגיעו להתנדב עברו התמודדויות לא פשוטות, וסיפוריהם כוללים נקודות מפתח רבות בתולדות העם היהודי במאה האחרונה: בין מפוני שדרות אפשר למצוא את בני הדור הראשון שהגיעו לישראל ממרוקו או את ילדיהם, והי ושותפים להקמת העיר מראשיתה, אחרים שהצטרפו אליה במהלך השנים, עולים מברית המועצות שמשפחותיהם שרדו את השואה והם התמודדו עם עליה לישראל והשתלבות בה בגיל מבוגר יחסית- ואלה רק דוגמאות ראשונות לסיפורים ידועים. לצידם יש מפונים בעלי זהויות מגוונות נוספות. כך למשל עולי קווקז, אחת הקבוצות הגדולות בקרב המפונים המבוגרים בים המלח, נושאים איתם סיפורים מוכרים פחות: בקרב עולי קווקז בשדרות יש קבוצה גדולה שהגיעה מהעיר נלצ'יק שבצפון הקווקז, שבה שכונה יהודית גדולה שהפכה למעשה למעין גטו כאשר האזור נכבש ע"י הגרמנים במלחמת העולם השנייה. עולים אלה התמודדו במשך שנים עם הטראומות שהשאירה תקופה זו, וגם עם חוסר ההכרה בכך שיש בכלל ניצולי שואה מהקווקז. בהמשך, בראשית שנות התשעים הם חוו תקופה של חוסר בטחון ואי יציבות בעקבות מלחמות ולצידן עליית הפשע באזור. בה בעת, היו גם סיפורים שהדגישו את נקודות החוזק בתקופות עבר שהספקנו לשמוע בתקופה בה פעל הפרויקט, כמו למשל בסיפוריהן של ר. וז. שתיארו את החיים היהודים בעיר דרבנט בדאגסתן ואת היחסים הקרובים שהיו בין יהודים ושכיניהם בקווקז. בועז לב- טוב, היסטוריון ממכללת בית ברל, המוביל גם את אתר הזיכרונות "Tarasa" התנדב, עם חבריו למיזם זה לסייע בהעלאת הזיכרונות לאתר, אבל הפרויקט לא המשיך זמן מספיק כדי שיוזמה זו תבשיל.

בד בבד, דומה שהפרויקט תרם למפונים המבוגרים בכך שייצר אפשרויות למצוא אוזן קשבת ולנהל שיחה – על העבר וגם על קשיי ההווה. כך כתבה קרוליין, מארגון "ארץ עיר", על החוויה שלה כמתנדבת שבאה לסייע לפרויקט:  " השתתפתי בבוקר במה שעשו – היכרות, התעמלות, כתיבת ברכות לחיילים, אריזת חבילות לחיילים. הם (המפונים המבוגרים) עבדו במרץ ובשמחה... אחרי ארוחת הצהריים הציעו לי לרדת ללובי ולבקש מאנשים שם לכתוב ברכות ולתעד את הסיפורים שלהם עד שיתחילו שוב באריזות. ירדתי ללובי...  ניגשתי לאישה ושאלתי אם היא תרצה לכתוב ברכה והיא אמרה שהיא מרגישה לא טוב ואין כוחות אפילו לחשוב על לכתוב ברכה לחיילים. ישבתי לידה והתחלנו לדבר. הייתי איתה כמעט שעתיים והיא סיפרה על הילדים והנכדים שלה ועל החיים שלה". קרוליין סיפרה שהתבקשה שלא לתעד דבר, אבל " זו הייתה שיחה משמעותית בשבילה וגם בשבילי – עצם ההקשבה והשיח הרימו לה את מצב הרוח". זו דוגמא כיצד המפגש בין מתנדבי הארגונים הפעילים במועצת הקבוצות והקהילות לבין המפונים תרם לתחושת ערך עצמי ויציאה מתחושת בידוד חברתי במלונות.

מ"ביחד אבל לחוד"  ל"לחוד – אבל ביחד"

יוזמי הפרויקט קיוו שבמרכז התעסוקתי – משימתי  ישתתפו בו מפונים מכל הקבוצות בקרב מפוני שדרות, ובו בזמן שיינתן בו מקום גם לעולים דוברי הרוסית. המציאות בשטח התבררה כמורכבת יותר. הניסיונות ליצור שיתופי פעולה עם עובדים חברתיים שהיו בקשר עם מפונים בחלק מהמלונות, מעבר למעגל של הקהילות דוברות הרוסית, נתקלו כבר בשלבי הבניה בקשיים. אנשי מקצוע חיצוניים שקיבלו מהעירייה את המנדט לטיפול בנושא העבודה עם אוכלוסיית הקשישים הביעו תמיכה עקרונית, אבל זו לא תורגמה לסיוע בפועל שיאפשר להגיע לכלל האוכלוסייה המבוגרת במלונות השונים.

ליבון הסיבות לכך דורש דיון רחב שחורג מענייננו כאן. בקצרה אומר כי התחושה הייתה שנקלענו לזירה שהושפעה  מאופי היחסים בין מחלקות עירוניות שונות – ש"גלות" ים המלח לא תרמה להם, ואולי יש להן גם זיקה גם לסוגיות שונות של פוליטיקה עירונית. בה בעת, הגישה ש"מיסגרה" את העבודה עם האוכלוסייה המבוגרת במסגרת סיעודית, שבמרכזה מתן שירותים שבבסיסם הנחות על פאסיביות וחולשה של אוכלוסייה זו השפיעו כנראה גם על היחס ליוזמה של המרכז המשימתי, שבבסיסו עמדו הנחות שונות לגמרי.

כתוצאה מדינאמיקה זו בסופו של דבר, רוב ברור מקרב המתנדבים שפעלו במרכז היו דוברי רוסית, מקבוצות שונות: במשמרות הבוקר היה רוב למתנדבים מקרב יוצאי קווקז, ואילו אחר הצהריים הייתה דומיננטיות של 'עולי רוסיה' (על זהויותיהם השונות). עם זאת, שתי הקבוצות היו גם הטרוגניות: לצד דוברי הרוסית היו גם משתתפות  מקרב קבוצות רבות אחרות בשדרות, ובהם ילידות הארץ ועולות ותיקות ממקומות נוספים. אלה קיבלו בטבעיות, וחלקן אף בסקרנות, את השילוב של השפה הרוסית ושל מרכיבים תרבותיים מעולמם של העולים בפעילות, ונוצר מפגש שרמז על הפוטנציאל שיש בעבודה התנדבותית משותפת.  

עבור בני הקבוצות השונות של העולים דוברי הרוסית ברור שהמרכז סייע ביצירת מענה לצרכים שקודם לא זכו להתייחסות מספיקה. במובנים רבים, ניתן לתאר את מצבם קודם להקמת המרכז כ"ביחד, אבל לחוד": לכאורה, הם היוו חלק מכל המפונים, קיבלו ברמה הפורמלית את אותם שירותים, אבל בפועל – נוצרה מציאות בה הם חשו לחוד. בשונה מחיי היום יום בשדרות בסביבה שנוצרה במלונות המרחב עוצב כשבמרכזו תרבות המזוהה עם הקבוצות הוותיקות, והם חשו בשוליים.  ההתנדבות במרכז המשימתי יצרה מעבר למצב שונה, שניתן לתארו כ"לחוד, אבל ביחד" -  אמנם, רוב המתנדבים היו מקרב העולים, אבל יחד איתם היו גם בעלי זהויות אחרות והיה מפגש עם מתנדבי מועצת הקהילות והקבוצות, שבעצמם ייצגו קבוצות וזהויות רבות בחברה הישראלית.  והחשוב ביותר: הם פעלו ביחד, כמתנדבים במשימה 'כלל ישראלית', למען החיילים של כולם, ובפעילות זו היה ברור שלניסיון שלהם ולכוחות שהם מביאים איתם יש מקום וחשיבות.

במהלך הפעילות התגבשה קבוצה משמעותית של מפונים שהגיעו יום יום (במשמרות השונות) לעבודה במרכז המשימתי, והיו משובים טובים מאד מהמשתתפים. למרות זאת, לאחר שבוע שהוקדש לבניית המרכז, ושבועיים נוספים שבהם התקיימה פעילות אינטנסיבית, פעילות המרכז הופסקה. הסיבה המרכזית הייתה פשוטה – עלויות ההפעלה היו גבוהות מדי, ואנשי מועצת הקהילות חשו שלא יוכלו לעמוד בהן לטווח ארוך. הרעיון של אריזת חבילות שי לחיילים נתן בסיס טוב לפעילות כיוון שהמתנדבים התלכדו סביבו ונרתמו בכל כוחם למשימה. אבל בה בעת – שינוע המוצרים השונים עד ים המלח, כדי להוציאם שוב כחבילות שי, היה עניין יקר. לכאורה, מתבקש היה לעבור לשלב חדש בפרויקט, שבו יימצאו משימות אחרות ופעילויות אחרות (אולי, למשל, בשיתוף פעולה עם יישובים וקהילות חקלאיות באזור), אבל כנראה שלשם כך דרושה הייתה מידה גדולה בהרבה של תמיכה ושיתוף פעולה מצד הגורמים הרשמיים שקיבלו מנדט (מהמדינה והעירייה) לעבוד עם האוכלוסייה המבוגרת, והיה צורך גם בתקציב שיאפשר מעבר ממודל פעולה המתבסס על התנדבות לצורת פעולה ממוסדת יותר.

מחשבות לסיכום ולקחים

מה אפשר ללמוד מהניסיון הקצר של "המרכז המשימתי" בים המלח? 

ראשית, דומה שהלקח החשוב ביותר נוגע למקומה של אוכלוסייה מבוגרת של מפונים, ואף בשעות משבר חברתי בכלל. בשלבים הראשונים לאחר הפינוי האוכלוסייה המבוגרת סבלה מהזנחה, ולקח זמן לתת מענה לצרכים המיידיים של הקשישים. ואולם לאחר מכן, המענה שניתן היה בעיקר בעל אופי סיעודי ו"טיפולי" – בלי לקחת בחשבון שמבוגרים רבים רוצים ויכולים להשתלב בפעילויות שמבטאות יכולת ותורמות לסביבה. הפרויקט שבנו אנשי מועצת הקבוצות והקהילות המשימתיות אפשר למשתתפים להפוך ממצב שבו הם אובייקטים לסיוע למתנדבים המרגישים שהם תורמים למאמץ לאומי ממפונים שאיבדו את זהותם הקהילתית המתגוררים בחדרי מלון זהים לקהילה הפועלת יחד. בד בבד, הפעילות החברתית שלוותה את הפרויקט אפשרה למשתתפים גם לבטא את עצמם כסובייקטים בעלי זהות וניסיון חיים שניתן לגייסו לבניית חוסן מחודש בזמן משבר.  אין זה מיקרי שיוזמה זו צמחה בקרב פעילים הבאים מהארגונים הקשורים במועצת הקבוצות – שכן היא מבטאת הגיונות וצורות פעולה מתחום החינוך הבלתי פורמלי והקהילתי שמהווה את ליבת פעולתם של ארגונים אלה.

שנית, ההתנסות הזו שופכת אור על מצבם של עולים – מהגרים ותיקים בקרב המפונים, ועל הצורך בפעילות המכוונת גם לצרכים ולמאפיינים הקשורים לתרבות ולשפה של קבוצות שונות גם במהלך התמודדות עם משבר.  הפינוי לא רק הרחיק אנשים מבתיהם ומהסביבה המוכרת, אלא יצר גם סדקים במארג רב-תרבותי של קהילות מגוונות שנבנה לאיטו בעשרים השנים האחרונות. אוכלוסייה מבוגרת היא הפגיעה ביותר לקשיים הנובעים ממצב זה - כיוון שלרבים מהם רמת שליטה נמוכה בעברית, ותלות רבה יותר בסביבה שבה התמקמו מחדש לאחר ההגירה. מאפייני המצב החדש, כ'מפונים' טעמנו אם כן פוטנציאל של קשיים לא מבוטלים: תחושות מחודשות של הדרה ושוליות מעמידות בסימן שאלה את תהליכי ההתערות בסביבה הישראלית, ובה בעת המלחמה והאובדן סביב יכולים גם לפתוח מחדש צלקות מהתמודדויות עם קשיים בעבר (למשל - תקופות מלחמה וחוסר יציבות; קשיים שנצבו בפני יהודים בברית המועצות ולמשפחות ניצולות שואה). אל מול אלה הפרויקט יצר מצב שבו הזהות הקבוצתית והתרבותית מקבלת גם הכרה וגם אפשרות למצוא את מקומה מחדש בתוך הקולקטיב הכלל ישראלי מתוך עמדה של שותפות ותרומה.

שלישית, ההתנסות הזו שופכת אור גם על הקשיים העומדים בפני מפונים מסביבה עירונית, ושל עיריות ורשויות שצריכות "להמציא עצמן מחדש" ולתת שירות לתושבים המפוזרים בריכוזים שונים, חלקם מרוחקים כמו מתחם המלונות בדרום ים המלח.  ההתקפה הרצחנית של חמאס פגעה בראש ובראשונה בקהילות כפריות קטנות יחסית – קיבוצים, וכמה מושבים. למרות הפגיעה הקשה, לקהילות אלו יכולת גבוהה של התארגנות חברתית שהתבטאה בהתמודדות עם הטבח והמציאות שנוצרה בעקבותיו. ההתמודדות של שדרות, על אלפי תושביה, הייתה מרשימה בהתייחס לנסיבות – אבל שונה ומלווה בקשיים רבים. רמת התפקוד הנמוכה של המדינה אחרי השביעי לאוקטובר הוסיפה ממד נוסף לקשיי ההתארגנות. במצב זה תשומת הלב מופנית תחילה לצרכים הדחופים ביותר. שאלת רווחתם של המבוגרים, כמו גם הצורך בתשומת לב לריבוי התרבותי בעיר, נדחקו הצידה. בנוסף, בשעה שבשגרת חיי העיר מתקיים איזון בין הכוחות הפוליטיים השונים, למשל ע"י חלוקת האחריות לגופים עירוניים שונים בין השותפות לקואליציה העירונית, איזון זה לא תמיד נשמר אל מול הצורך להפעיל את הגופים העירוניים בריכוזי מפונים. דינמיקה פוליטית שגרתית יכולה להפוך למכשלה במצב החדש שנוצר, ואוכלוסיות של מהגרים או מיעוטים הן הראשונות שעלולות להיפגע במצב זה. שאלה נוספת שראויה לתשומת לב היא מה קורה כאשר אנשי המקצוע מקרב עובדי העירייה – אלה האמונים לתת שירות לאוכלוסיות שונות, הפוכים למפונים בעצמם. במצב כזה פרויקט היוצר שותפות בין אנשי מקצוע "מבחוץ" לבין העובדים העירוניים יכול לסייע גם בהתמודדות זו, ולאפשר לאנשי המקצוע "המקומיים" לתת ביטוי לידע ולניסיון שלהם. היוזמה של אנשי מועצת הקהילות הציעה מענה לאוכלוסיית הקשישים בכלל, ולדוברי הרוסית בפרט, בשיתוף עם העירייה בכלל ועם עובדים מפונים- אבל ללא תמיכה מספיקה מהגופים שמינתה העירייה.  שותפות זו השיגה פרויקט קצר מועד מוצלח, אבל לא הבשילה למהלך ארוך טווח.

*

סיום הפרויקט צוין בטקס חגיגי ומושקע שאליו הוזמנו המשתתפים הנרגשים, ומתן תעודות הוקרה למפונים המבוגרים על פעילותם ההתנדבותית.  בטקס ניכרו ההתרגשות והמשמעות הרבה עבור המפונים, וסיפוק על מקומם בה. ואולם, דומה שהתחושות היו מעורבות: סיום הפרויקט חשף את הכוחות והיכולות של המשתתפים, אבל גם החזיר אותם למצב הקודם. אחת העובדות המעורבות בפרויקט, מפונה בעצמה, בטאה זו בצורה ברורה בשיחה כעשרה ימים אחרי, כשהדגישה שהיא מתגעגעת לתקופת הפעילות ומקווה שתהייה לכך המשכיות. כל זמן שהמצב נותר בעינו והמפונים עדיין לא חזרו לעירם, אולי מי מהקוראים של מילים אלה ימצא דרכים נוספות לאפשר למפונים המבוגרים לתת ביטוי ליכולותיהם ורצונם לתרום.

***

[1] "המקום הכי חם בגיהנום" , https://www.ha-makom.co.il/post-mefona-malon

[2] ישראל היום, 22.10.23 https://www.israelhayom.co.il/news/welfare/article/14739560

[3] מרכז תעסוקתי לגיל השלישי נפתח בים המלח - והמפונים סוף-סוף מרגישים בבית: "כשעסוקים מתגעגעים פחות", https://www.ynet.co.il/activism/article/hk8g2suwp#autoplay .