לא שמעתי על מקצוע האופטומטריה עד שהגעתי לפגישת ייעוץ במכללה האקדמית הדסה. בהתחלה התעניינתי בחוג אחר במכללה, אך נאמר לי שהציונים שלי גבוהים וכדאי לי לחשוב על התחום. היום אני מאוד שמחה על הבחירה באופטומטריה. הבחירה ללמוד במכללה הגיעה לאחר השירות הלאומי. רציתי להישאר בירושלים, וברגע שהתחלתי להתעניין באופטומטריה חקרתי באילו מקומות לומדים את המקצוע. במוסד הלימודים השני ניתן דגש על ההיבט התאורטי-מדעי, בעוד שבמכללה, מההתחלה, מאוד הכווינו לעולם הקליני וזה התאים לי כי חיפשתי את ההתעסקות וההשתלבות בקליניקה.
המרצים בחוג גרמו לנו להרגיש שזה מקצוע חשוב ולא כל כך קטן כמו שמנסים להציג אותו. כל אחד יכול לבחור לאן הוא לוקח את המקצוע – בין אם במכירה בחנות ובין אם בקליניקה עד כדי הצלת חיים של ממש. אני זוכרת לחיוב את דיינה פריצקי, רכזת החוג, שגרמה לנו להרגיש שההצלחות שלנו הן ההצלחות שלה. היא גרמה לנו להאמין בכך שאופטומטריה זה מקצוע טוב וחיוני. כאמור, הדבר הטוב ביותר במכללה הוא ההכוונה לקליניקה, בלימודים זה התבטא בווריאציות שונות של השתלבות במרפאות חיצוניות, כמו משכן הראיה וקופות חולים. אי אפשר להשיג את זה במקום אחר.
העבודה בקליניקה הייתה פתיחת דלת לעולם מרתק וזה מה שמשך אותי להישאר. עוד בשנה השנייה התחלתי לעבוד כמתאמת מחקר ובאיסוף נתונים על החולים, ולאחר מכן, בשנה ג', המשכתי לעבוד כעוזרת רופא, דבר שעזר לי מאוד בעבודת הגמר של שנה ד' במכללה בשיתוף הרופא איתו עבדתי.
כיום אני ממשיכה בעבודתי בבית חולים הדסה ובמכון מיכאלסון, בתור אופטומטריסטית המצוותת לכמה רופאים מהמרפאות השונות: רשתית, גלאוקומה וילדים. בתפקידי אני מבצעת בדיקות ראייה מהפשוטות ועד המורכבות ביותר – לפני ואחרי ניתוח, והתאמת משקפיים למבוגרים וילדים עם ליקויי ראיה, שזה חלק מהייחודיות של עבודה עם רופא עיניים צמוד.
העבודה בבית החולים דורשת ממני כאופטומטריסטית להיות חדה יותר ולהבין לעומקם את המחלות הספציפיות ומאפייניהן ובכך להתאים את סוג הטיפול האופטומטרי הנכון עבור כל חולה. בעיניי, האופטומטריה היא חלק חשוב ובלתי נפרד בטיפול בבית החולים – אי אפשר לטפל בחולה עם לקות ראיה ולשקמו ללא הסיומת הזו.