מגיל צעיר עולם התקשורת מאוד עניין ומשך אותי. ידעתי שזה מה שאני מעוניין לעסוק בו, כך שההתלבטות לא הייתה מה ללמוד, אלא איפה. ההחלטה לעבור לירושלים מהצפון הרחוק, הגיעה מתוך ההבנה שהעולם הפוליטי נמצא פה. כשהגיע זמני להירשם ללימודים, התחלתי לחפש מוסדות לימוד ונתקלתי בחוג לפוליטיקה ותקשורת של המכללה האקדמית הדסה. התרשמתי ממגוון הקורסים והשילוב בין העולם הפוליטי לעולם התקשורתי שלא מקבלים בשום מוסד לימודים אחר. כמו כן, האפשרות ללמוד בסביבה אינטימית עם מרצים מהשורה הראשונה המעניקים יחס אישי היא לא מן האופציות הקיימות באוניברסיטה.
מהמכללה אני זוכר לטובה את המרצים, שבדרכם, תרמו לי רבות לידע באמצעות הקורסים שלימדו. הלימודים תמיד נגעו לעולם האמיתי ולעשייה הפוליטית והתקשורתית. המרצים דאגו לקשר את החומר הנלמד לעשייה התקשורתית היומיומית ולנושאים הרלוונטיים שהיו על סדר היום הציבורי. הם הכירו את כל הסטודנטים בחוג בצורה אישית – את כל החוזקות והחולשות של כל אחד, וידעו במה להתמקד. זה לא מובן מאליו שהמרצה מכיר את הסטודנטים שלו, ושיש לו זמן לדבר איתם בצורה פרטנית. זו נקודה שחשובה להרבה אנשים והייתה חשובה גם לי. עובדה שאני נמצא בקשר עם חלק מהמרצים גם היום, לאחר סיום התואר.
נקודה נוספת היא האפשרות לשלב בין לימודים לעבודה. ידעתי שדריסת הרגל בעולם התקשורתי זה פקטור מאוד קריטי, ולא בכל מקום זה יכל להתאפשר. בשנה ב' ללימודים התחלתי לעבוד עם סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי, ולשמש כיועץ ניו מדיה.
כמין המשך טבעי, כיום אני משמש כדובר של סגנית שר החוץ. הדובר הוא מי שאמון במשרד החוץ על הקשר עם התקשורת הזרה בארץ ובעולם ועם התקשורת הישראלית. למעשה, תחום אחריותי נוגע לכל ענייני התקשורת – תיאום ראיונות, כתיבת מסרים ורשתות חברתיות. כדובר, אני אחראי על התדמית הציבורית והתקשורתית של האישיות הפוליטית איתה אני עובד, החל מאיפה להתראיין ומה ייאמר בראיון.