"עבודת הזיכרון": מה ניתן ללמוד מזיכרון השואה לאופן שבו אנחנו צריכים לשמר את זיכרון השבעה באוקטובר?

07/05/2024 | ד"ר יעל בן משה | פוליטיקה ותקשורת

"עבודת הזיכרון": מה ניתן ללמוד מזיכרון השואה לאופן שבו אנחנו צריכים לשמר את זיכרון השבעה באוקטובר?

מאת: ד"ר יעל בן משה

בין השואה ל-7 באוקטובר עובר קו מחבר לא רק על ידי אופי הפשעים ששמנו עליהם דגש רב, אלא גם בתגובה עליהם, ושווה להתעכב על זה גם כן. משום שבשימושים של החומרים המצולמים, אין למעשה מחויביות לאמת או אמת היסטורית כלשהי. וכפי שאפשר להשתמש בצילום היסטורי מהשואה על מנת לעורר את הזיכרון, אפשר גם להשתמש באותו צילום כדי לעוות את המציאות או לשם הכחשה, כפי שקרה לאחר השואה, וגם לאחר ה-7 באוקטובר. על אף תעוד מצלמות הגוף של החמאס, חמאס מוציא ב-21 לינואר מסמך שבו הוא מכחיש את הפגיעה באזרחים ואת כל הפשעים המיוחסים לו. כמובן שאפשר להתעלם מהמסמך השיקרי שחמאס הוציא, אך זה לא יועיל להתמודד עם החשיפה וההפצה של המסמך ברשתות החברתיות והפופולריות של הכחשת המעשים.

אם נתבונן אל העבר, גם הנאצים תעדו את הפשעים. אך באופן שונה ממחבלי החמאס, לא חשפו אותם בפני הציבור, ואנשים פרטיים שהיו ברשותם סרטים מפלילים, דאגו להסתירם לאחר המלחמה כדי לא לעמוד לדין על מעשיהם. כך עשו גם לבסוף מחבלי חמאס. למעשה, התיעוד ההיסטורי היחיד שבו רואים הוכחה חיה להשמדה המונית בשואה צולם במצלמה פרטית ואורכו כפחות מדקה. ולכן, בעיקרו הזיכרון ההיסטורי על השואה לא מתקיים על הוכחות מצולמות של השמדה על ידי מבצעי הפשעים עצמם. בשונה ממה שנדמה לנו, הזיכרון ההיסטורי מתקיים על עדויות של ניצולים, סרטים מהחיים בגטו, תמונות, ובעיקר צילומים של בעלות הברית משחרור המחנות. ואם תרצו, חלק לא מבוטל מהזיכרון ההיסטורי בנוי על סרטי תעמולה שהנאצים עצמם צילמו.
אנחנו למדים מכך שהעדויות המצולמות של המחבלים ממצלמות הגוף, ולאחר מכן סרט הזוועות שהוקרן ברחבי העולם לקהל מצומצם – אלו אינם מספיקים כדי להתמודד עם ההכחשה ועם השכחה של פשעי ה-7 באוקטובר. משום שזיכרון איננו נסמך רק על תמונה או סרטון, אלא כיצד ממשיכים להזין אותו בקונטקסט רחב הרבה יותר, כיצד מעמיקים את המשמעות של העדויות, ופותחים בפני השומע אפשרות להזדהות. את העבודה הזאת עשו עדויות של ניצולי שואה באופן יעיל יותר מסרטי זוועות מהשואה. הם יצרו חיבור בין הדורות, נטמעו בתוך כל קונטקסט תרבותי שבו הם סופרו לכדי מסגרת שיוצרת משמעות רחבה יותר מהסיפור האישי, ובכך הצליחו לשמר את המשמעות של השואה כסיפור ייחודי בהיסטוריה האנושית, על אף מרחק הזמן, ניסיונות ההכחשה ואדישות הולכת וגדלה כלפי ההיסטוריה. השואה הפכה להיות סיפור דרכו כל חברה אנושית רואה את עצמה בקונטקסט התרבותי שלה.

במציאות הנוכחית מכונת ההכחשה של חמאס עובדת במקביל אלינו כל הזמן, לא רק לכדי להכחיש את המעשים, אלא גם כדי להפריך כל ניסיון לשבור את מיתוס הקורבן עליו בנוי הנרטיב הפלסטיני ארוך השנים, ועליו לוקח חמאס מאז חסות. מול סרט הזוועות שהפיץ משרד החוץ, מכין הצד השני סרטי הרג והרס שמוקרנים במהדורות החדשות בחו״ל, ושמכניסים את הפשעים של חמאס לקונטקסט אחר על בסיס יומי, וכך מבחינה מספרית דוחקים הצידה את הסיפור שלנו. לכן, לאורך זמן, המאבק על הזיכרון דורש תמהיל עמוק וחכם כדי לעמוד אל מול תעמולת ההכחשה והעדויות המצולמות של הצד השני.

אם ניזכר לרגע בימים הראשונים של האסון, היו אלו התמונות מלפני הטבח שחיברו יותר מכל את העולם המערבי לסיפור שלנו. להקות שמעולם לא הביעו הזדהות עם ישראל, שרו לזכרם של אוהבי המוסיקה מרעים לעשרות אלפי המעריצים שלהם. נובה היתה ביטוי לאופן שבו המערב תופס את עצמו, תהא אמונתך אשר תהא; הם סימלו חופש, שוויון ואחווה. הסיפור נכנס לקונטקסט תרבותי מקומי והצליח לגעת באנשים. ולכן במלחמה על הזיכרון, שלל העדויות של ניצולי הנובה, של השורדים ביישובים, של שורדי השבי, הסיפורים של הקורבנות, ועוד, הם חלק מהותי בתמהיל ההנצחה, ולא פחות משמעותיים מהעדויות המצולמות. וכל אלו צריכים להיכנס לקונטקסט רחב יותר – אנושי ותרבותי הרבה מעבר לפוליטי – כדי ליצור הזדהות ומחויבות של הצד השומע לסיפור שלנו. זאת עבודה רבת שנים, ולא סתם קוראים לזה במחקר ההיסטורי של השואה ״עבודת הזיכרון״. כי זיכרון הוא דבר שמשתנה ומתפתח לכיוונים שונים, ויש לנו מחויבות כלפי הקורבנות והניצולים לוודא שהוא ישמר.

הכותבת היא: ד"ר יעל בן משה, מרצה לתקשורת וטרור בחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללה אקדמית הדסה, וחוקרת מטעם הקרן הגרמנית ה- DFGבפרויקט מחקר ארכיאולוגי של סרטים איקוניים מהתקופה הנאצית

פורסם ב"מעריב" ב6/5/24